<h1>נמוקי יוסף — גיטין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[גיטין מ"ד ע"א] אמר ר' יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו אמר ריש לקיש המוכר בהמה גסה לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו. פירוש. בהמה גסה, אין מוכרין בהמה גסה לגוי גזרה משום שאלה ושכירות ונסיוני במסכת ע"ז [ט"ו ע"א]. עד עשרה בדמיו, כלומר, שמחייבין אותו להחזירה מיד הלוקח ואם אינו מקבל ממנו מוסיף לו בדמים עד שמגיע לעשרה בדמים שנטל ממנו, ואם לא החזיר לו אחר כך פוטרין אותו. וחזינן לגאון דאמר לא מגבינן האי קנסא אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא ולא מגבינן קנסא בבבל, עכ"ל רבינו אלפסי ז"ל.
<h2>דף לד:</h2>
[גיטין מ"ד ע"א] בעא מיניה ר' ירמיה מר' אסי מכר ומת מהו שיקנסו בניו אחריו אמר ליה לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. פירוש. מהו שיקנסו בניו לפדותו. לבריה לא קנסו, והכי פשיט בגמרא מאסור שביעית שהוא אסור חמור דקשה אבקה של שביעית ואם זבלה האב לא תזרע למוצאי שביעית, ואפילו הכי אם מת בנו זורעה כל שכן הכא, וכן באיסור מלאכה בחול המועד דלא קנסינן בנו אחריו. גרסינן פרק החולץ [יבמות מ"ח ע"ב] אמר ר' יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגל עמו כל שנים עשר חדש וחוזר ומוכרו לגויים או לחוצה לארץ.
<h2>דף לה.</h2>
[גיטין נ"ב ע"ב] מתניתין. המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. פירוש. המטמא, טהרותיו של חברו כגון תרומה והמדמע כגון תרומה בחולין של חברו ומפסידו שאסרו לזרים וצריך למכרו לכהנים בזול. דמוע לשון ערוב. והמנסך, יין חברו. בשוגג פטור מתשלומין במזיד חייב, מפרש בגמרא. ומנסך שמשכשך ידו לתוכו לשם עבודה זרה וכך היתה עבודתה. ואע"ג שעובד עבודה זרה הוא ונסקל, מכל מקום איכא חיוב תשלומין משעת הגבהה ואין מיתה וממון באין כאחד כדי דנימא קם ליה בדרבה מיניה. אי נמי מנסך שמערב יין נסך ביין כשר של חברו ואוסרו בהנאה, ולא תימא א"כ היינו מדמע דהא חיוב תשלומין דהכא קנסא הוא דמדינא לא מחייב דהזק שאינו נכר כאלו שאין משתנין מכמות שהיו לא שמיה היזק וכיון דקנסא הוא קנסא מקנסא לא ילפינן כלל אפילו דכותיה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי שלו.
[גיטין נ"ג ע"א] גמרא. אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מאי טעמא היזק שאינו נכר שמיה היזק ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו אי הכי אפילו במזיד נמי השתא לצעורי קא מכוין אודועי לא מודע ליה. ור' יוחנן אמר דבר תורה אחד מזיד ואחד שוגג פטור מאי טעמא היזק שאינו נכר לא שמיה היזק ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני. מתיב רב פפא גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואי אמרת היזק שאינו נכר שמיה היזק האי גזלן הוא וממונא מעלי בעי לשלומי תיובתא. פירוש. היזק שאינו נכר, כגון הני דמתניתין דלא נשתנו מכמות שהיו. כדי שיודיעו שטמא או דמע דאי מחייבת ליה לא אתי לאודועי לבעלים ואתי לידי אסורא. במזיד נמי נפטריה, דאם לא כן לא יודיענו שאפילו אם יאמר שוגג הייתי חושש שמא יחקור הדבר וימצא שהיה מזיד. לצעוריה וכו', דאי לאו להקניטו בא ולהודיעו למה ליה למעבד איסורא. לא שמיה היזק, ואומר לו הרי שלך לפניך ולפיכך פטור בין שעשה מעשה כי הני דמתניתין בין שגרם כגזל חמץ ועבר עליו הפסח דגרם לו היזק מחמת שגזלו. ואין לחייבו משום דינא דגרמי דקימא לן כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, משום דלא עדיף גרמא לר' מאיר ממעשה לרבנן ובהיזק שאינו ניכר לרבנן פטור במעשה. ולא דמיא למוחל שטר חוב [כתובות פ"ו ע"א] דהתם כיון שאבד לגמרי ואינו מעמידו לפניו לומר לו הרי שלך לפניך היזק נכר הוא, וכן בעושה עבדו אפותיקי ושחררו רבו ראשון [מ' ע"ב] היזק נכר הוא שהרי אינו יכול להעמידו לפניו כשהיה. כדי שלא יהא כל אחד וכו', אבל בשוגג לא מחייבינן כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר שוגג הייתי משום דסבירא ליה לרבי יוחנן דכולי האי לא קנסינן להוציא ממון מזה שהוא שוגג גמור. והלכתא כרבי יוחנן דהיזק שאינו נכר לא שמיה היזק ודחזקיה סלקא בתיובתא.
<h2>דף מה:</h2>
[גיטין ל"ה ע"ב] פיסקא. שתהא נודרת וכו', אמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעלה כי לא נשאת נמי לכי מנסבא מפר לה בעל אין הבעל מפר בקודמין וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה קא סבר צריך לפרוט את הנדר. פירוש לא שנו, דגביא בהדרה. אלא שלא נשאת, לאחר בשעת גבית כתובתה. דמפר לה בעל, והיא סומכת על כך ונודרת וגובה על שקר. מדפסק רבינו אלפסי ז"ל הא דרב הונא ולא הביא הא דרב נחמן דאמר דאפילו נשאת משום דמדרינן לה ברבים, משמע דנשאת אינה גובה כתובתה כיון דמפר לה בעלה בין נדר שהודר ברבים בין הודר על דעת רבים, הילכך לא מדרינן לה ולא מגבינן לה. וטעמא משום דלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בחכם אבל בבעל לא, משום דרב פנחס [פ"ג ע"ב] דאמר, כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וזו כשנדרה על דעת הרבים ובלבד שירצה בעלה קא אמרה, דירדה תורה לסוף דעתה שאינה רוצה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה ומה שנדרה על דעת רבים לומר שאם רצה בעלה לקיים יתקיים על דעת הרבים, הילכך אם רצה הבעל להפר יפר. כן דעת הרשב"א והריטב"א ז"ל. בקודמין, ובנדרים שקדמו לנשואין. לגבי חכם וחכם עוקר הנדר מעקרו. ואם תאמר היכי חיישינן דילמא מפר לה חכם או בעל והא קי"ל דנודר לחברו אין מתירין לו אלא בפניו. וכדאיתא בנדרים פרק ר' אליעזר [ס"ה ע"א], במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ויש מתרצים דהיינו לכתחלה דוקא אבל בדיעבד אם התירוהו מותר. וכן משמע בירושלמי [פ"ה ה"ד] דפריש דמה שאין מתירין אלא בפניו והוא מפני הבושה ומפני החשד. ור"ת ז"ל תירץ דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו, דומיא דמשה דנתן לו את צפורה בתו מחמת נדרו, וכן צדקיה שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה ונצל ממנו מחמת נדרו, אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו ודייק לה מדאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרין [ל"ו ע"ב] דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך, אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב. וכתב הרמב"ן ז"ל דיש מי שגורס המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, והכי איתא בתוספתא [דנדרים פ"ב הי"ב] ובירושלמי [דנדרים פ"ה ה"ד] ולפי גירסא זו הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם. צריך לפרוט את הנדר, הנשאל לחכם על נדרו צריך לפרש לפניו היאך נדר הנדר הזה וכי מפרטא קמיה דליתומים נדרה (וכן) [וכך] נדרה אם נהניתי כלום, לא שרי לה. וקימא לן דהלכתא צריך לפרוט, ואע"ג דבעיא דלא איפשיטא היא כיון דרב פפא ורב הונא רבים לגבי רב נחמן קימא לן כותיהו ואפילו בדיעבד אינו מותר, הרשב"א ז"ל. והכי מוכח בירושלמי [פ"ה ה"ד] דנדרים, אית תנא תני צריך לפרוט את הנדר ואית תנא תנא אין צריך לפרוט את הנדר, חד בר נש דאתי קומי דר' יודן בר שלום עטיף יתיב אמר ליה מאי אשתבעת אמר ליה דלא מרוחנא אמר ליה וכי בר נש עביד הכי אמר ליה בקוביסטא קאמינא אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר ע"כ, וכן ראוי להודיע לו לכתחלה דע שאם לא תודיע הנדר ממש אין נדרך מותר. וכתבו התוספות מכאן ראיה שאין להתיר נדר של קוביוסטא, ומיהו הריטב"א ז"ל אומר שאם היו מכירין בו שלא יוכל לקיים שבועתו טוב שיתירו לו מפני חומר השבועה ולא אמרינן בהא הלעיטהו לרשע וימות.
<h2>דף מו.</h2>
[גיטין ל"ו ע"א] אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא בר יעקב דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כותיה. פירוש. הלכתא, כך היא הגרסא במסכת מכות [ט"ז ע"א] ברוב הספרים וכן העידו בתוספות. אבל כאן יש ספרים הרבה דלא גרסי הלכתא. ומכל מקום הסכימו המפרשים ז"ל דהכי קימא לן. ברבים, פרש"י ז"ל בפני ג', ומשמע דאע"ג דאלימא מילתא דמתעבדא באפי תלתא יכול חכם למשלפה. ועל פרש"י ז"ל שבכאן כתב הרמב"ן ז"ל במסכת מכות גבי אונס שהדיר את אשתו על דעת רבים, כתב רש"י הרי אנו מדירין אותך על דעתנו, משמע שאין נדר על דעת רבים נדר עד שיהא על דעת רבים וברבים אבל אם אינן שם אין על דעת רבים כלום. וכן כתב רבינו האיי בתשובותיו עכ"ל. על דעת רבים, פרש"י ז"ל יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו, וכן נמצא לרבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, וכדאמרינן בשבועות [ל"ט ע"א], אמר להם משה לישראל הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, ופרש"י ז"ל שם דהיינו על דעת רבים. שם נמי כתב הרמב"ן ז"ל שרש"י ז"ל סובר שאין על דעת רבים חל בדבר אסור ואונס שהדיר אסור לו והיאך הרבים נסכמים לו, עכ"ל. ולפי זה על דעת רבים לא בעינן ג' אלא אפילו בשנים דשכינה לא חשיב ביה כרבים דא"כ לא הוה ליה למשה למימר על דעתי, ודוקא שנים שהוא מבטל דעתו לדעתם אבל אחד לא מבטל דעתו לדעת היחיד. ור"ת ז"ל כתב דעל דעת רבים היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני ואפילו שלא בפניהם אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא ודוקא כשאינם שם אבל יש שם רבים אין צריך להזכירם. כתב הרמב"ן ז"ל הכי גרסינן, יש לו הפרה כי ההוא מקרי דדרדקי וכן גריס ר"ח ז"ל, ודקדק ממנה ר"ת ז"ל דדוקא לדבר מצוה דשייכי בה הרבים כי הא שעל דעתם הדירו ועל דעתם התירו לפי שיצא שכרם בהפסדם ואנן סהדי דלאו אדעתא דהכי אדרוה. ומיהו אע"ג דהוי כעין נדרי טעות ואין צריכין הפרה, היינו כגון שפירש ואמר שגנבה את כיסי [נדרים כ"ה ע"ב] ונמצא שלא עשתה, אבל הכי שלא פירש צריך הפרה, אבל במצוה אחרת אין לו הפרה כיון שעל דעת אחרים נשבע דמנא לך שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. ואם תאמר יהו נשאלין עליו, איך ישאלו על דבר שאינן מושבעין ועוד דלמיסר שוינהו שלוחין ולא למשרי. ועוד היאך יתחרטו הם לומר אלו נתגלה פתח זה בשעת הנדר לא היינו מניחין אותו לידור ומאין להם שהיה מניח מלידור בשביל חרטתם ע"כ. וראיה לדבר דלאו כל דבר מצוה אמרו [מ]מעשה הגבעונים [להלן מ"ו ע"א] שהרי אין לך מצוה גדולה מלקיים לא תחיה כל נשמה ולא תכרות להם, וחלול השם לא הוה התם שרמו אותם שאמרו מארץ רחוקה, ואפילו הכי לא התירוהו לדעת ר' יהודה משום נדר שהודר ברבים וכל שכן על דעת רבים ומטעמא דאמרן לא התירוהו, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ויפה פירש. וכן דעת הרשב"א ז"ל וכל האחרונים ז"ל. אמר המחבר שם במס' מכות [ט"ז ע"א] לא כתב הרמב"ן ז"ל כן על פירש ר"ת ז"ל אדרבה כתב, אין פירוש זה מחוור שהרי אונס שהדיר את אשתו אין בו כעין מצוה זו, עכ"ל. לדבר הרשות, שאין צריכין להפרתו לצורך מצוה. דאדריה, שלא ילמד עוד תינוקות. דהוה קא פשע בינוקי, חובטן יותר מדאי.
<h2>דף נב:</h2>
[גיטין מ"ח ע"א] אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי סלקא דעתך קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. פירוש. קנין פירות, הלוקח קרקע שיאכל הפירות עד עשר שנים ואחר תחזור הקרקע לבעליה. כקנין הגוף ומביא בכורים ויכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי. לקוחות הן, דאין ברירה והוי כמי שהחליפו חלקיהן ומחזירין זה לזה ביובל משום מצות יובל. וכיון דירושה המתחלקת הויא לקיחה, אם בשעת היובל הוא לקנין פירות ולא קנין הגוף, ואין מביא וקורא לא משכחת מביא וקורא אלא בירושה שלא נחלקה כשנפלה מימי יהושע, דהיינו חד בר חד שלא היה לאביו מכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש אחד שיחלקו ירושה. והקשה רבינו תם ז"ל, והרי אנו היאך נמצא ידנו ורגלנו בבית המדרש דהא ביבמות פרק החולץ [ל"ו ע"ב] איפסיקא הילכתא בהדיא כר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וקימא לן נמי דהאחין שחלקו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, דהא אפסיק הלכתא בהדיא במסכת ביצה [ל"ח ע"א] דבדאורייתא אין ברירה. וקימא לן כרבא בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"ב] דהאחין שחלקו לקוחות הן פחות משתות נקנה מקח. וכההיא דאמרינן פרק לא יחפור [ב"ב ס"ה ע"א] האחין שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה. וכיון דלקוחות הם וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. וכמה תרוצין נאמרו בזה והמחוור שבכולם דאע"ג דקי"ל דהאחין שחלקו לקוחות הן לגבי שאר מילי משום דאין ברירה אפילו הכי אין מחזירין זה לזה ביובל מטעמא דאתמר בגמרא בפרק כל הגט [כ"ה ע"א] דמכר ממש אמר רחמנא דתהדר ירושה ומתנה לא, ולא סבירא לן כר' יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל. וכן תרצו בתוספות בשם רבינו יצחק זצ"ל, הריטב"א.
<h2>דף נז.</h2>
[גיטין מ"ח ע"א] אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי סלקא דעתך קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. פירוש. קנין פירות, הלוקח קרקע שיאכל הפירות עד עשר שנים ואחר תחזור הקרקע לבעליה. כקנין הגוף ומביא בכורים ויכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי. לקוחות הן, דאין ברירה והוי כמי שהחליפו חלקיהן ומחזירין זה לזה ביובל משום מצות יובל. וכיון דירושה המתחלקת הויא לקיחה, אם בשעת היובל הוא לקנין פירות ולא קנין הגוף, ואין מביא וקורא לא משכחת מביא וקורא אלא בירושה שלא נחלקה כשנפלה מימי יהושע, דהיינו חד בר חד שלא היה לאביו מכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש אחד שיחלקו ירושה. והקשה רבינו תם ז"ל, והרי אנו היאך נמצא ידנו ורגלנו בבית המדרש דהא ביבמות פרק החולץ [ל"ו ע"ב] איפסיקא הילכתא בהדיא כר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וקימא לן נמי דהאחין שחלקו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, דהא אפסיק הלכתא בהדיא במסכת ביצה [ל"ח ע"א] דבדאורייתא אין ברירה. וקימא לן כרבא בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"ב] דהאחין שחלקו לקוחות הן פחות משתות נקנה מקח. וכההיא דאמרינן פרק לא יחפור [ב"ב ס"ה ע"א] האחין שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה. וכיון דלקוחות הם וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. וכמה תרוצין נאמרו בזה והמחוור שבכולם דאע"ג דקי"ל דהאחין שחלקו לקוחות הן לגבי שאר מילי משום דאין ברירה אפילו הכי אין מחזירין זה לזה ביובל מטעמא דאתמר בגמרא בפרק כל הגט [כ"ה ע"א] דמכר ממש אמר רחמנא דתהדר ירושה ומתנה לא, ולא סבירא לן כר' יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל. וכן תרצו בתוספות בשם רבינו יצחק זצ"ל, הריטב"א.
